לקראת סופה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"?

ממשלות ישראל השונות אוהבות להתאדר בכינוי מדינת ישראל כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". למשפט זה משמעות משולשת: היא מעצימה תחושת הגאווה הלאומית, מעניקה חותמת של לגיטימיות לכל החלטה – גם לבעיתיות ביותר אשר מוסריותן מוטלת בספק, וגם, כבדרך אגב, היא מעבירה מסר שלילי כלפי המשטרים של כל המדינות השכנות תוך העצמת הדעות הקדומות ביחס לחוסר היכולת של הערבים לכבד חופש או לנהוג בסובלנות.

חוק ההסדרה אשר עבר בכנסת ב-6 בפברואר האחרון מציב סימן שאלה ענק כלפי תיאור עצמי זה. באמצעות חוק זה ישראל מרשה לעצמה להפקיע אדמות ונכסים של בני אדם שאינם אזרחים ישראליים והנמצאים בשטחים שמחוץ לריבונות הישראלית. לפי אותו עקרון, ישראל תוכל בכל רגע נתון להפקיע באופן חד-צדדי כל דירה שתהיה מאוכלסת ביהודים (בין אם השכירו אותה או פלשו אליה) בכל מקום בתבל, למשל בשכונות היוקרתיות של ניו יורק, לונדון או ברלין. כדי להשקיט את מצפונם ולטעון שחוק זה איננו שונה מחוקים רבים אחרים, המחוקקים קבעו שעל המדינה לפצות את בעלי הנכס המופקע.

חוק זה בעייתי ואף אבסורדי בפני עצמו. למרות שהוא ככל הנראה ייפסל על ידי בית המשפט הגבוה לצדק, במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מהווה בעיטת פתיחה לשנה בה נציין יובל למלחמת ששת הימים ולכיבוש של הגדה המערבית ורצועת עזה. זהו המבחן הגדול הראשון שממשלת ישראל מציבה בפני הקהילה הבינלאומית בכלל וממשל טראמפ בפרט.

ביחס לפוליטיקה הישראלית הפנימית, חוק ההסדרה הינו ציון דרך נוסף בתהליך של שינוי מהותה של המדינה הציונית. תהליך שהחל ב-1967 לאחר הניצחון הצבאי המרשים, עם הכתרתו של הרב קוק בעל הגישה המשיחית והאקטיביסטית למנהיג הציונות הדתית; המשיך עם הקמת "התנועה לארץ ישראל השלמה" אשר פילגה את תנועת העבודה והביאה אותה בתוך עשור לא רק להפסיד את השלטון אלא לאבד את מעמדה ההגמוני במפה הפוליטית לטובת הליכוד.

עכשיו הגיע תורו של הליכוד. בויכוח פנימי ארוך, שהפך פומבי ב4-5 השנים האחרונות, פעילים המזוהים עם הגישה המשיחית –אם כי לא בהכרח דתיים בעצמם- מנסים באופן עקבי לשנות את דרך השליטה בשטחים. לדידם הגיע הזמן לוותר על האסטרטגיה של עמימות מכוונת, ששירתה בהצלחה רבה את כל הממשלות ב-50 השנים האחרונות. אסטרטגיה זו איפשרה להן להעמיק את השליטה, את מפעל ההתנחלות ואת האפליה, בד בבד שאיפשרה לאותן ממשלות להביע מחויבות כנה לשאיפה להגיע לשלום אוטופי. כך הן ניווטו בבטחה בתוך ים הדיפלומטיה הבינלאומית. במקום אסטרטגיה זו, ובתיאום עם מפלגת "הבית היהודי" המייצגת באופן מסורתי את ציבור המתנחלים, כמעט כל ההנהגה הנוכחית של הליכוד דוחפת לסיפוח פורמלי של השטחים, מה שיביא לעימות חזיתי לא רק עם הפלסטינים אלא גם עם חלק גדול מן הקהילה הבינלאומית. גרוע מכך, הם מקרבים את ישראל למציאות דמוגרפית וחוקתית שבה ניאלץ לבחור בין הזהות היהודית של המדינה למשטרה הדמוקרטי.

נתניהו, שמנהיג את מפלגתו ואת המדינה תוך שמירה על איזון עדין בין קבוצות הלחץ השונות בליכוד, מבין היטב שמאזן הכוחות הפנימי הוכרע לטובת אותם משיחיים. לכן, ולמרות שהוא מודע לסכנות של חוק ההסדרה ושל המהלכים שיבואו בעקבותיו – כגון הצעת הסיפוח של מעלה אדומים – הוא לא רואה אפשרות אחרת חוץ מלהתקדם בכיוון הזה. הניסיונות המהוססים למוסס או להאט את חקיקת החוק נכשלו לחלוטין. טקטיקת ההסתתרות מאחורי "דמונים" בדמות ממשל אובמה או בית הדין הבינלאומי נחלשים ככל שהעולם עובר לכיוון ימני-פופוליסטי. האיזונים והבלמים הפנימיים, בדמות בג"צ או התקשורת החופשית, נמצאים תחת מתקפה חזיתית ארסית שמטרתה לפרק אותם מכל השפעה. וכמובן שפעילים ואינטלקטואלים המזוהים עם השמאל עוברים מסע דמוניזציה כזה שאפילו רוב מפלגות האופוזיציה (כולל מפלגת העבודה) משקיעות יותר מאמצים בלהבדל מכל מי שמתנגד לכיבוש מאשר בליהאבק נגדו.

חוק ההסדרה, בקיצור, הינו צעד משמעותי בכיוון של ייסוד מחודש של מדינת ישראל, הפעם לא כמדינה יהודית ודמוקרטית המגשימה את זכותו להגדרה עצמית של העם היהודי כולו, אלא למדינה ניאו-ציונות אוטוריטרית, אתנוצנטרית ואם יהיה בזה צורך, גם בעלת משטר דומה לזה של האפרטאהייד הדרום-אפריקאי.

תהליכים אלה ניתנים לשינוי. הכיוון איננו דטרמיניסטי, למרות שאיפותיהם של המשיחיים שבשלטון. כבר היום ישנם/ן הרבה א/נשים הפועלים/ות ללא לאות לחזק את הערכים הדמוקרטים וההומניסטים של מדינת ישראל. השאלה היא מתי ובאיזו צורה הגל יתהפך והחברה הישראלית תאמץ כיוון חדש מבוסס על ערכים הומניסטים, דמוקרטיים וסובלניים.