האם אנחנו מוכנים לשלם את "מחיר השלום"?

לא משנה מה עמדתנו על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש מוסכמה אחת המקובלת על כל הצדדים: בשביל שלום צריך פשרה, ובשביל פשרה עלינו להיות מוכנים לשלם את "מחיר השלום". לפי תפיסה זו, מה שמבדיל בין "יונים" ל"ניצים" הוא מידת הנכונות לשלם מחיר זה. שולמית אלוני ז"ל, הכוהנת הגדולה של השמאל הליברלי והפמיניסטי בישראל, ומי שהייתה החלוצה הבלתי מעורערת של כל המאבקים למען שוויון מגדרי במדינה, זכורה כמי שאמרה שהיא "מוכנה לחבוש שטריימל" כדי להגיע לשלום. לעומתה אנשי הימין לא מוכנים להגיע למצב שבו יצטרכו להשתמש בדרכון כדי לבקר במקומות הקדושים ליהדות ביהודה ושומרון. תנועת "ארץ לכולם" הצוברת תאוצה בשנים האחרונות פועלת מתוך הנחת העבודה שכולם רוצים שלום, ובמודל שלה היא מציאה מסגרת קונפדרטיבית עם גבולות פתוחים כמעט לגמרי, כדי להקל על הימין את הוויתור על הריבונות על חלקי המולדת, וכך להנמיך את "המחיר" שהם יתבקשו לשלם עבור ההסדר.

בהקשר הזה חוק הלאום מציב בפנינו דילמה לא קלה. צודקים מתנגדי החוק הטוענים שהוא פוגע קשות בעקרון השוויון, צודקים אך לא מדייקים. הרי גם תומכי החוק צודקים, בהסבירם שהוא לא גורע כהוא זה משום זכות אינדיבידואלית של אף אזרח במדינה. הפגיעה של החוק בעקרון השוויון מתמקד לא ברמה האישית, אלא ברמה הקולקטיבית. במדינת ישראל אחרי אישור חוק היסוד הזה, רק ליהודים ולהם בלבד יש זכות לממש ולבטא את זהותם הקבוצתית-לאומית-תרבותית. רק העברית היא השפה הרשמית, רק חגי ישראל הם חגים מוכרים, וכמובן כפי שנקבע בסעיף 1(ג): "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי."

למה סוגיית הזכויות הקבוצתיות של האזרחים הלא-יהודים כל כך מאיימת על תומכי החוק? קל לזלזל במחויבות הדמוקרטית של כל מי שמקבל את הצורך בחוק הלאום הנוכחי. אפילו לא דרוש מאמץ רב למצוא ציטוטים ממובילי דעת קהל בציבור הימני-אידיאולוגי המוכנים לוותר על שיטת הממשל הדמוקרטית, בין כדי להקל על מימוש חלומות הסיפוח או כדי לקרב את הגאולה ואת יצירתה של מדינת-הלכה. אין ספק שיש בימין קבוצות שונות שכך חושבות. אך לפי כל אינדיקציה הגיונית, מדובר בקבוצות קטנות שממש לא מייצגות את הציבור הימני. עמדו אלו בטח לא מייצגות את תומכי ומובילי החוק בקרב מפלגות המרכז והמרכז-ימין בתוך המפה הפוליטית. ושלא יהיה ספק, יש תומכים רבים בחוק גם בקרב מצביעי מפלגות שבכנסת הצביעו נגדו. אם הממשלה הייתה מסכימה להגמיש מעט חלק מהניסוחים, סביר להניח שהחוק היה עובר ברוב עוד יותר גדול, רוב חוצה קווים של קואליציה-אופוזיציה. במצב כזה ספק אם הויכוח הלוהט שאנו עדים לו היום היה מתפתח.

להכליל את כל התומכים בחוק תחת אותו שק של רצון לפגוע בדמוקרטיה הוא מהלך לא נכון טקטית ולא נכון מהותית. טקטית הוא לא נכון כי הוא מגדיל את הניכור בין מי שנמצאים משני צידי המתרס הפוליטי. השמאלנים משתכנעים ש'כל תומכי החוק פשיסטים ופרימיטיביים' ואילו הימניים מקבלים חיזוק לתחושה שיריביהם מתנשאים ומזלזלים בהם. התוצאה אותה תוצאה: "אין עם מי לדבר" בגירסה הפנים-ישראלית. מהלך כזה הינו גול עצמי עבור כל מי שחולם על קואליציה חלופית אחרי הבחירות הבאות לכנסת.

אך יותר מכך, זהו מהלך לא נכון מהותית. התמיכה של אנשים רבים בחוק הלאום ובפגיעה בזכויות הקבוצתיות של קהלים רבים בחברה, נובעת ממקום של דאגה כנה לעתידה של המדינה וכן, גם לדמוקרטיה הישראלית. בין אם תהליך השלום יקום לתחייה בגלל נס שיקרה בין העמים או בגלל תכתיב חיצוני (למשל במסגרת "הדיל האולטימטיבי" שממשל טראמפ עמל בקדחתנות להכין עבורנו) אזרחים יהודים רבים מתייחסים ברצינות רבה, ובפחד לא קטן, להצהרותיה של מפלגת בל"ד הרואה בעיני רוחה שבסיום התהליך המדיני בשטח שבין הים לירדן יחיו זו לצד זו שתי מדינות: מדינת פלסטין, שתהיה מדינת הלאום (הבלעדית) של העם הפלסטיני; ומדינת ישראל, שתהיה מדינת כל אזרחיה, מדינה דמוקרטית-ליברלית עיוורת צבעים ללאומיות (בעיקר היהודית) ואשר תאפשר קיומו של "מרוץ דמוגרפי" לשינוי דמותה וביטול ציביונה הנוכחי. היעדר התייחסות רגישה ומשכנעת בקרב ראשי ופעילי המפלגות באופוזיציה היהודית, יחד עם העמימות הנתפסת כמכוונת של ראשי הרשימה המשותפת ויתר מנהיגי הציבור הפלסטיני-ישראלי, מעצימים את החשש מן התרחיש הזה.

ברור כשמש שנתניהו-לוין-דיסקין ויתר מובילי החוק לא מעוניינים להגיע להסדר מדיני בנוסח "הסכם ג'נבה". במצב אידיאלי (ויש הסבורים שדבקותם בסטטוס קוו והבריחה מכל הכרעה מדינית ואף בטחונית מקרבת את היווצרותו של אותו מצב "אידיאלי") הם היו מעדיפים השלטת הריבונות הישראלית באופן מלא על כל השטח בין הנהר לים. אך זה לא אומר שהם יתנגדו לכל הסדר ובכל מצב. כפי שכתבנו בהתחלת המאמר, השאלה היא שאלת המחיר...

השאלה הניצבת בפני מתנגדי החוק המעוניינים להגיע להסכם שלום מוקדם ככל שיתאפשר היא – האם נהיה מוכנים לשלם את המחיר של הגעה להסדר מדיני, אם המחיר כולל ביטול הזכות לשוויון ברמה הקולקטיבית בתוך מדינת ישראל? האם חוק הלאום הוא "שטריימל" שנהיה מוכנים לחבוש על ראשינו?

או שאולי יש דרך להגיע להסדר ללא פשרה? ללא מחיר? היתכן פתרון של גם וגם?