מי מפחד מהדתה
במהלך קיץ 2017 ריחפה מילת באזז אחת בשיח הציבורי: כולם דיברו על הדתה. מדובר בכינוי מעורפל וכולל לכל גילוי של יהדות במערכות הממלכתיות הנוגעות לחינוך הדור הצעיר - מערכת החינוך והצבא. מהצד האחד, נמצאו כאלה התרים אחרי כל פסוק ורמז לפסוק בספרי הלימוד בגיאוגרפיה ומתימטיקה, ומהצד האחר, נשבעו בשם האל שאין שום כוונה מיסיונרית ושום מניע נסתר, בלעדי הרצון להעשיר את עולמם של התלמידים ולחזק את הזיקה שלהם לצור מחצבתנו המשותף.
ובכן, לחוששים מהדתה יש על מה להישען: הממשלות האחרונות אכן ימניות ומסורתיות יותר ולא מן הנמנע שיקדמו אג'נדה התומכת ומחזקת את השקפת עולמם. ולמי שמקדם אותה בברכה יש טיעונים מוצדקים משלו: התלמיד הישראלי הממוצע אכן אינו בקיא ולעיתים אפילו בור מוחלט בכל הנוגע למקורות היהדות ולמושגים בסיסיים והקשר שלו אליהם קלוש. ושהזיקה שלו ליהדות עוברת דרך הדת.
אז מהי בכלל הדתה? האם חשיפה ליותר תוכן יהודי, ליותר טקסטים במקורם בתלמוד ובמשנה היא הדתה או חיזוק הזיקה אל המורשת והתרבות העברית העתיקה? או שמא חיזוק הזיקה ליהדות בערוץ שעובר בהכרח דרך הדת מצמצם את תפיסת היהדות ולא מאפשר לפתח זהות יהודית חילונית המתייחסת ליהדות כתרבות ולאו דווקא כדת?
אם מדובר באופציה הראשונה, הרי שהדבר העמוק הטעון בירור הוא מדוע נוצר ניכור כל כך גדול בין הישראלי החילוני והמקורות שלו, שורשים מהם יונקים המשפט והתרבות העברית? שהרי ביאליק ואלתרמן, אחד העם, וברנר שוחחו עם היהדות בגובה העיניים גם כשמרדו בה.
ואם מדובר בשנייה, כיצד נמנעים מהטפה לשמירת מצוות וקיום אורח חיים דתי ובכל זאת מחברים ילד אל אדני המורשת שלו , בהינתן שעדיין לא הצלחנו לייסד ולמסד תפיסה יהודית חילונית מוצקה וקוהרנטית?
בהיבט רחב יותר, יש לבחון את שורשי הפחד ולשאול את עצמנו איך קרה שצמחה חומה עבה ומסורגת של חשדנות מצד שני הצדדים, עד שהורים ואנשי חינוך חילונים לא מאמינים במערכת ומבקשים לייסד זרם חינוך ממלכתי חילוני? איך הגענו לכך שבכל פעם שיועצים פדגוגיים משלבים בחומר הלימודים סיפור על ריש לקיש ורבי יוחנן או על העלייה לרגל בבית המקדש – יסודות היסטוריים ותרבותיים בארכיון הידע היהודי – קם קול צעקה ומילת הבאזז, הדתה, נשמעת?
התשובה טמונה בחוסר היכולת שלנו לייצר מרחב בטוח שבו מתקיים שיח שיוויוני והוגן בסוגיות של זהות יהודית – ישראלית. במציאות הקיימת, כל זרם וקבוצה חשים מאויימים ובתגובה לכך, מתבצרים בעמדתם ופועלים למנוע חדירה מסוכנת של רעיונות ודעות למרחב שלהם. במציאות הקיימת, שולטת תחושת חוסר אמון והתרעמות על שרים ופקידים דתיים שמשתמשים בכוחם וסמכותם כדי להחדיר למערכת את האג'נדה האמונית שלהם בקרב אוכלוסיות שאינן שותפות לה.
שינוי מציאות זו יגיע רק אם נלמד לכבד אלה את אלה, גם אם אנחנו לא חולקים השקפת עולם זהה או אורח חיים דומה, ורק אם נלמד לראות במיגוון הקיים בחברה הישראלית מקור לעושר תרבותי ולא מקור לקונפליקטים מתמשכים. ואז, נוכל גם ללמד את הדור הצעיר איך נכון ואפשר לחיות כאן ביחד.
הכותבת חברה בוועד המנהל של עמותת אתגר ומשמשת כמנכ"לית עמותת צו פיוס הפועלת להקמת רשת מסגרות חינוך משותפות לילדים ובני נוער ממיגוון השקפות עולם ואורחות חיים על הרצף הדתי- חילוני בחברה היהודית בישראל.
מבוסס על טור דעה שפורסם ב"הארץ" בתאריך 31.7.2017
