על הזכות להגדרה עצמית והתלות ההדדית

עונת המעבר בין הקיץ לסתיו הביאה עימה פריחה של משאלי עם ומאמצים הירואים/נואשים (תלוי בנקודת המבט) של עמים שונים ברחבי העולם לשדרג את מעמדם. המאמצים הללו בשבועות האחרונים העלו למודעות תופעה ש"מתבשלת על אש קטנה" כבר לא מעט שנים. קבוצות תרבותיות-לשוניות שונות בכל רחבי העולם מעצימות את ההיבט הזהותי-לאומי שלהן ומבקשות להשתחרר מן התלות במדינות בתוכן הן שוכנות מזה עשרות שנים. בהיותנו חלק מן המזרח התיכון מחד ומן התרבות המערבית מאידך, טבעי שנהייה חשופים יותר למה שקורה בימים אלה בכורדיסטן ובקטלוניה, ומה שקרה בעבר הלא רחוק בסקוטלנד, קוסובו ונגורנו-קרבך מאשר למאמצים דומים בעולם הרחב, כמו אלה שבמחוזות דוברי האנגלית בקמרון או להתעוררות הזהותית של העמים הילידים בדרום אמריקה.

תופעה זו ניזונה משלושה גורמים מערכתיים מרכזיים: חיזוק הגושים היבשתיים, ההתפתחויות הטכנולוגיות ומשבר הדמוקרטיה הייצוגית. כל גורם חשוב בפני עצמו, אך השילוב ביניהם מעצים אותם באופן ברור.

מה שהתחיל עם הסכם על משאבי טבע בין מספר קטן של מדינות אחרי מלחמת העולם השנייה גדל והתפתח לאיחוד האירופי הענק המוכר לנו היום. בנוסף אליו, ובהשראתו, קמו בעשורים האחרונים גושים אזוריים על-מדינתיים בכל היבשות כגון: נפט"א ומרקוסור בצפון ובדרום אמריקה בהתאמה, ואסיאן בדרום-מזרח אסיה. גושים אלה מעצימים את הסחר החופשי בין המדינות החברות בהם, מורידים מכסות וחומות, מאחדים תקנים ועוד היד נטויה. אחד המחירים שהממשלות החברות בגושים משלמות הוא החלשת המשילות שלהן עצמן. הרי הן מוותרות על היכולת להטיל מסים או לחלק את התקציבים לפי ראות עיניהן הבלעדית. ככל שהמדינות מעבירות יותר סמכויות כלפי מעלה למנהלי הגוש, כך קבוצות מיעוט שעד לא מזמן הבינו שעדיף להן לקשור את גורלן עם קבוצות הרוב במדינה, מתחילות לתהות האם יחסי העלות-תועלת של ההסדר המדינתי עדיין פועל לטובתן.

גורם שני הינו ההתפתחות הטכנולוגית. אנחנו בעיצומה של מהפכה מדהימה, יש האומרים שהשלכותיה יהיו משמעותיות יותר מאלה של המהפכה התעשייתית או של המצאת הדפוס. העולם של ימינו שונה מהותית מזה שבו חיינו עד לפני שלושים שנה בלבד, וקצב השינוי עדיין לא נרגע. המרחקים הפיזיים מצטמצמים, כבר לא צריך 80 יום, אפילו לא 80 שעות, כדי לנסוע מסביב לעולם. המרחקים התקשורתיים נמחקו כמעט לחלוטין. המהירות הזו מאפשרת לנו גם לשמור על קשר עם משפחה וחברים הפזורים ברחבי תבל, אך גם ללמוד בזמן אמת על התפתחויות פוליטיות, פליליות ובטחוניות בכל פינה על הגלובוס. כתוצאה מכך מידת השקיפות מתעצמת ועימה גם היכולת של כל אחד ואחת מאיתנו להשוות את תנאי החיים שלנו אל מול אלה המתקיימים בכל מקום אחר. גם הגאדג'טים השונים מתפתחים בקצב מסחרר – מטלפונים סלולרים, דרך שואבי אבק חכמים, ועוד רגע קט תופענה גם המכוניות האוטונומיות. הנגישות למכשירים אלה היא גלובלית כך שגם הציפיות לנוחות מקסימלית השתחררו מן הכבלים הגיאוגרפיים. הנאמנות האישית והקבוצתית למדינה המקורית נחלשת ככל שהסיכוי לשיפור מהיר של רמת החיים גדלה במדינה אחרת. למה שלא נעבור למדינה שכנה (או ליבשת אחרת)? מה מחזיק אותי/אותנו כחלק של המדינה הזו דווקא?

לבסוף, גורם שלישי, מובחן אך מועצם על ידי קודמיו, הינו הרצון של קבוצות לא רק להתבטא באופן מלא בכל נושא שחשוב לעיצוב החיים שלהן, אלא דרישתן להשפיע. מה שהתחיל במסגרת תכניות "ד"ש עם שיר" או "הכה את התקליטייה", עבר לטוקבקים שהתפתחו לפורומים לדיון ואז לרשתות חברתיות כפי שאנחנו מכירים אותן היום. הביטוי הפוליטי של התופעה הזו קיבל מהר מאוד היבט מחאתי. מחד דרישות עממיות מצפות למענה מיידי, או לפחות מהיר יותר ממה שהתהליכים הפוליטיים והאדמיניסטרטיביים מסוגלים לספק, ומאידך הגברת ההשפעה הישירה של הציבור הרחב פירושה בהכרח הצרת היכולת של פוליטיקאים ושל פקידים לקבל החלטות בשם "האינטרס הציבורי", כפי שהם מבינים אותו. מחאה זו התפתחה עם השנים. מן ההפגנות העולמיות של תנועות אנטי-גלובליזציה עברנו לתנועות המחאה של קיץ 2011 ומשם להצבעה אנטי-ממסדית ואנטי-ממשלתית בלי כיוון אידיאולוגי ברור, כפי שראינו בכישלונן של ממשלות שונות ברחבי העולם. ה"ברקזיט" בממלכה המאוחדת ומשאל העם לאישרור הסכם השלום בקולומביה הם שתי דוגמאות בלבד. בחירתו של טראמפ לנשיאות ארה"ב, עם מסר של מאבק בריקבון הממוסד של וושינגטון הבירה, יכולה להתפרש כחלק מתופעה זו. גם אצלנו גינוי ה"אליטות" עדיין הינו כלי יעיל המגייס אנרגיות של מחאה וכעס. הדרישות להשפעה מוגברת טרם תורגמו לכלים יעילים מספיק של דמוקרטיה ישירה ושל הצבעות ב"כיכר השוק" בסגנון אתונה הקלאסית (למרות שמערכות אלקטרוניות הולכות ומתפתחות במפורש בכיוון הזה). לכן, אם אין ברירה וחייבים להמשיך להתנהל על ידי נציגים – אז לפחות שהנציגים השולטים עלינו יהיו נציגים "משלנו" ולא של קבוצות זהות/לאום אחרות, גם אם אנחנו חיים איתם בשכנות של מאות שנים.

הסדר העולמי המוכר הולך ונסדק בקצב מוגבר. הזכרונות, והמורשת, ממדינות רב-לאומיות איננו מאיר עיניים. הזוועות שהתרחשו בעקבות התפוררותה של יוגוסלביה עדיין חרוטות בזכרון הקולקטיבי האוניברסלי. קשיי התפקוד במדינה דו-לאומית נאורה ושליווה כמו בלגיה, אשר עוברת חודשים רבים ללא יכולת להקים ממשלה אחרי כל מערכת בחירות, ידועים. ולעומתן, ההצלחה של צ'כיה ושל סלובקיה אשר השכילו להיפרד בצורה נכונה היא דוגמא המחזקת את האידיאליזציה של מדינות הומוגניות מבחינה תרבותית ולאומית. אם זה המצב, המסקנה היא ברורה. כל קבוצת מיעוט משמעותית רק תרוויח אם תיפרד מ"מדינת הלאום" של לאום אחר. במסגרת של מדינות לאום המשמרות את הזהויות של הרוב ושל המיעוט, מי שלא משתייך לצד הנכון ירגיש מקופח או לכל הפחות עם פוטנציאל לא ממומש.

אך כפי שראינו העולם משתנה בקצב הולך וגובר. המודל של מדינות לאום, המלווה אותנו מלשהי המאה ה-19 נראה חלש יותר מאי-פעם ב-150 השנים האחרונות. מדינות שנחשבו יחסית הומוגניות ויציבות, מגלות שקבוצות שונות מפתחות רגש לאומי, או לכל הפחות רטוריקה לאומית, ודורשות לממש את הזכות להגדרה עצמית. זכות שהתקבעה כמעט כקדושה מאז סיום מלחמת העולם הראשונה. האם אנחנו הולכים לעולם מפורר? היכן וכיצד יסתיים התהליך הזה? כאשר נגיע ל-250 מדינות? ל-500? יותר? ומן הצד השני, האם הגושים האזוריים יהפכו לגירסה פוסט-מודרנית של האימפריות הגדולות?

ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. המודלים משתנים ויכולים להתאים את עצמם למציאות החדשה. והמציאות החדשה היא מציאות גלובלית, מציאות של תלות-הדדית. אף מדינה, גם לא המעצמה החזקה ביותר, לא יכולה להתקיים ב"בדידות מזהרת". לא רק ווטסאפ ופייסבוק ימנעו את זה מהן, אלא בראש ובראשונה השווקים הכלכליים ותהליכי הייצור והשיווק שמזמן הפכו לכלל-עולמיים.

העולם נמצא על צומת דרכים. האם אנחנו נישאב לדינאמיקה של מאבקים אין-סופיים ל"שיחרור" ו"דיכוי"? האם נראה את תגובתה האלימה של ממשלת ספרד מועתקת בכל מקום? התוצאה של תהליך כוחני כבר מוכרת. מספיק להסתכל על חוסר היכולת של רוסיה האימתנית וחסרת העקבות המוסריות להכניע את צ'צ'ניה כדי להבין שזהו לא עתיד מוצלח במיוחד. גם כניעה אוטומטית לדרישות היפרדות לא מבטיחה יציבות ושלום, כפי שאנחנו לומדים בעקבות הקמתן של אריטראה ודרום סודן.

אלטרנטיבה שלישית עשויה להיות שדרוג המודלים הפדרלים, המספקים יציבות דינאמית במדינות מגוונות רבות ברחבי העולם. במדינות אלו, מתקיים איזון רגיש בין השלטון המרכזי למעמד האוטונומי של האזורים השונים. מידת האוטונומיה עשויה להשתנות עם הזמן לפי רצון הצדדים. זה יכול להיות הסדר רחב כמו בקנדה -עם פרובינציות בעלות אופי לאומי מובהק, המאפשרות ביטוי להגדרה עצמית ללא מדינת לאום עצמאית- או הקנטונים השוויצרים. זה יכול להיות הסדר מקומי ייחודי כמו ההסדר הקיים בדולומיטים האיטלקיים (דרום טירול) שהפך את האזור ממקור לחיכוך אין-סופי בין איטליה לאוסטריה למנוע של יציבות, פריחה כלכלית וגן עדן תיירותי. תושבי האזור הזה נהנים מאוטונומיה תרבותית וניהולית גדולה יותר מיתר אזרחי איטליה. דוגמה אחרת של הסדר מקומי ייחודי הן האזורים האוטונומיים של האינדיאנים-אמריקאים בארצות הברית.

היתרון הגדול של מודלים אלה נמצא בשבירת הדינאמיקה של משחק סכום-אפס ביחס למושגים כמו שליטה, כבוד לאומי וביטוי זהותי. הסדרים פדרלים משנים את השאלה. השאלה איננה עוד מי השולט: אנחנו או הם. אלא כיצד שולטים: מה הסמכויות שלנו ומה הסמכויות שלהם? במודל מבוזר אין צורך לחפש את נקודת ההכרעה ואת שבירת רוחו של האחר, אלא את נקודת האיזון המתאימה גם לנו וגם להם. מטבע הדברים, נקודות איזון יכולות להשתנות. הקטלונים כבר נהנים ממידה לא מבוטלת של אוטונומיה, באותה מידה כמו אזורים שלא מגדירים עצמם לפי זהות ייחודית. אולי הפתרון למשבר הקיים היום בספרד עובר דרך הגעה להכרה משותפת ומוסכמת שקטלוניה תהנה מאוטונומיה גדולה עוד יותר ומובחנת מזו שבאזורים האחרים ברפובליקה הספרדית. דבר דומה בקשר לעתידה של עיראק, אשר נוהלה כמדינה ריכוזית במשך עשרות שנים וכיום היא מכירה בגיוון הרב-זהותי של אוכלוסייתה. אולי מודל של הגדרת תחומים אוטונומיים עם חלוקה משמעותית של סמכויות עשוי לתת מוצא לא רק לכורדים אלא בכלל ליחסים בין שיעים, סונים וקבוצות זהות קטנות יותר.

בעולם אשר התלות-ההדדית הופכת לסימן ההיכר הבולט בכל תחום ותחום, גם המבנים המדינתיים צריכים להתאים את עצמם. ככל שההנהגות השונות ישכילו להבין זאת מהר יותר, כך יצמצמו את הסבל של כולנו באופן משמעותי.