חוק הלאום כהזדמנות מצוינת

"חוק היסוד – ישראל: מדינת הלאום של העם היהודי" מציב מולנו מראה ענקית. ממנה משתקפת מציאות פוליטית לא פשוטה. מציאות שבה לקבוצה אחת בחברה יש זכויות יתר. יתכן וזה תמיד היה כך, אבל עכשיו זה רשמי וחוקי. כבר אי אפשר לבחור להשלות את עצמנו עם פילפולים שונים כמו מעמדה הערכי העליון של מגילת העצמאות או תירוצים אחרים.

חוק הלאום מחדד את הויכוח המתרחש במדינת ישראל ומגלה לנו את ניגוד הערכים העמוק המפלג אותנו.

מקובל לחשוב שהשסע העיקרי הוא בין ימין ושמאל על עתיד השטחים ועל פתרון הסכסוך. אבל בדיקה פשוטה של תוצאות הבחירות מאז תחילת המאה ה-21, מעלה שיש הסכמה רחבה בקרב הציבור הישראלי עם העמדה האומרת שבמציאות הנוכחית אין היתכנות להגיע להסדר או להכרעה. יוצאי הדופן הן שתי הקצוות האידיאולוגיות של המפה הפוליטית, המאמינות עדיין שיש חלופה עדיפה על המשך הסטטוס קוו. הקצה הימני מאמין שההכרעה תושג על ידי סיפוח מלא ויצירת מערכת זכויות אדם דיפרנציאלית, לפחות באופן זמני, לפי תכניותיהם של בנט וסמוטריץ'; ואילו בקצה השמאלי עדיין חולמים על פשרה טריטוריאלית והקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית לצידה של מדינת ישראל לפי מתווה ג'נבה. בתווך ישנם כ-80% מהציבור אשר מוכנים/ות להמשיך –מרצון או מאונס- במציאות של ניהול הסכסוך ותו לא. על כן, עתיד הסכסוך איננו השסע המפלג אותנו.

ישנם שסעים נוספים המציקים לנו: ערכים דתיים-שמרניים מול מודרנה ליברלית (השסע הדתי-חילוני); הדרישה להכרה ותיקון של עוולות היסטוריות כלפי קבוצות זהות שונות לעומת הציפייה לבניית זהות חדשה והשתחררות מקשיי העבר (השסע העדתי); וכמובן, כמו בכל מדינה אחרת בעולם, הפערים בין מרכז ופריפריות והסוגיות של חלוקת הכנסות לאומיות (השסע הכלכלי-חברתי). אף אחד מהשסעים הללו איננו חד-מימדי, ובתוך כל אחד ואחד מהם ניתן למצוא מתיחויות שונות בין קבוצות מגוונות בחברה בישראל; ואפילו מחוצה לה, אם נתייחס גם ליהדות העולם מחד ומאידך לקהילת הפליטים הפלסטינית ברחבי העולם כשחקנים משמעותיים במציאות שלנו. שסעים אלה חשובים ומעוררים אנרגיות ותסכולים רבים, אך אף אחד מהם הוא לא המשמעותי ביותר.

חוק הלאום עוזר לנו להציף עמדות עמוקות יותר ביחס למדינה, לחזון המוביל אותה (ואותנו כחלק ממנה), לערכים המשותפים (או לא) בינינו. מה המשמעות של מושג "מדינת לאום"? האם הוא מצדיק הענקת זכויות יתר לקבוצת הרוב במדינה? האם הוא מצדיק קיומם של הסדרים המפלים באופן מכוון כנגד קבוצות מיעוט? מי מגדיר מהי קבוצת הרוב? הרי במצבים שונים קבוצות יכולות להימצא בתוך הרוב או בתוך המיעוט...

החוק הזה מציב בעצם זרקור על השסע האמיתי בחברה, שבא לידי ביטוי בניגוד עמוק בין ערכים בסיסיים בתוך האוכלוסייה הישראלית. המסר של התומכים/ות בחוק, בין באופן אקטיבי או בשקט, הוא שהמדינה מתנהלת מתוך עיקרון של מאבק זהותי-לאומי. כל עוד המאבק לא תם, המחויבות הראשונית והעליונה חייבת להיות הבטחת המשך קיומו של המפעל הלאומי הציוני. לצורך כך, יש הכרח להתאים את ההתנהגות הקבוצתית ואף את הערכים שלנו בהתאם לאילוצי המאבק. זה מבדיל את המציאות בישראל לעומת מדינות נאורות וליברליות. לעומתם, תפיסת מתנגדי/ות החוק מתמקדת בערך השוויון ובחזון של יצירת חברת מופת לפי הערכים של רב-גוניות וסובלנות שהובילו את הישרדותו של העם היהודי באלפיים שנות גלות מחד ומאידך שמתאימים למציאות רב-תרבותית ורב-זהותית הקיימת בפועל במדינה.

הניגוד הזה איננו תואם את המפה הפוליטית-מפלגתית. זה לא בהכרח עניין של ימין ושמאל, אלא ניגוד ערכי עמוק יותר. חוק-יסוד זה, המצטרף לחוקים ולמהלכים רבים אחרים, מחליש את הדמוקרטיה ומקרב את ישראל למבנה ממשל בסגנון אפרטהייד.

עוד לא מאוחר מדי. ניתן לשנות כיוון ולהתקדם למציאות טובה יותר. לשם כך עלינו להתאחד סביב חזון של מדינה המכבדת את ערך השוויון מבלי לדחוף לכור היתוך של אחידות; מדינה שמתייחסת לתרבויות ולמסורות השונות כמקור לעושר ולא כאיום זהותי; מדינה שמתמודדת עם הסכנות ועם האיומים מבלי לוותר על הנשמה שלה ומבלי לעשות דמוניזציה לכל מי ש"לא כמונו".

אם נייצר את המחנה החדש הזה, לא רק שנתגבר על החושך האנטי-דמוקרטי היורד עלינו, אלא נגביר את האור לטובת כלל אזרחי ותושבי המדינה.